בשפה העברית, כמו גם בשפות אחרות, יש
הבחנה בין עשרת המספרים הראשונים לבין כל שאר המספרים. עשרת המספרים הראשונים
נחשבים כמספרים מקוריים, ואילו כל שאר המספרים נחשבים כהעתקים שלהם, או כמופעים
חוזרים שלהם. לכל אחד מעשרת המספרים הראשונים יש שם עצמאי, ואילו שמות כל שאר
המספרים מורכבים משמות עשרת המספרים המקוריים, למעט המאה, האלף, והרבבה. וכך שמו
של האחד עשרה מורכב משמו של האחד ומשמו של העשר, ושמו של העשרים וחמש מורכב משמו
של החמש ומשמו של העשר.
המספרים אחד ועשר חוזרים לראשונה במספר
אחד עשרה, השניים חוזר לראשונה בשנים עשרה... העשר - בעשרים, המאה - במאתיים, האלף
- באלפיים.
כלומר, השיטה העשרונית בנויה אל תוך
השפה.
משום כך, אולי, מתקבל אצלנו הרושם שלעשר
ישנו מעמד מיוחד בקרב המספרים. רושם זה מגיע לשיאו בביטוי המפורסם "עשר ולא
תשע, עשר ולא אחת עשר" (ספר יצירה, משנה ג). אבל אם לוקחים שורה של נקודות
אין כל הבדל בין הנקודה העשירית לזו שלפניה או לזו שלאחריה, כל הנקודות שוות בערכן
ושונות במיקומן. וכך גם כאשר מתבוננים בנקודות שמסודרות בצורת עיגול. נכון אמנם
שאם מתבוננים במספרים בצורת משולש, דהיינו:
*
* *
* * *
* * * *
העשר הוא הסכום של המספרים שלפני הארבע
בתוספת הארבע (1+2+3+4=10), אבל התופעה הזאת איננה מיוחדת רק לו כי גם השש הוא
הסכום של המספרים שלפני השלש בתוספת השלש
(1+2+3=6) וגם השלש הוא הסכום של השניים והמספר שלפניו (1+2=3).
(1+2+3=6) וגם השלש הוא הסכום של השניים והמספר שלפניו (1+2=3).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה