תרשים: אלי בנאקוט
כל מספר הוא חד פעמי וייחודי, כל מספר מתקיים כפרוזדור, כדרך
מעבר וכמצב ביניים. מספרים הם ממשיים ולא ממשיים בו זמנית: מספר ייחודי הוא שבע (אין
עוד שבע) בנוסף לחד פעמיותו שבע הוא גם אפס וגם אחד. שבע מתייחס לשש שלפניו כאל
פלוס אחד, אבל ביחס לשמונה הוא מינוס אחד... או אפס: פלוס אחד ומינוס אחד מתקזזים
בו לאפס. במובן ניתן לומר שמה שמגדיר את השבע הם שכניו לטור המספרי, המספרים שש
ושמונה. שבע הוא גם מספר ייחודי - שבע. ככזה הוא מספר לנו סיפור שהוא ייחודי לו, שהוא
שונה מחמש, למשל; והוא גם מצב ביניים: המספרים שש ושמונה מוכלים בו, והוא שונה מהם
והוא גם אף לא אחד מהם.
הבחינה של התנועה נעשית דרך יחסים: אין בנמצא מספר שהוא לגמרי
מבודד. כשאנו אומרים שבע המוח גם מכיל ורואה את המספרים התוחמים את השבע: (שש
ושמונה) וגם את כל מה שלפניהם וכל מה שאחריהם. תנועה ממשית בין מספרים עוקבים
נבחנת מינימום דרך טור של שלושה מספרים עוקבים. מדוע נדרשים שלושה מספרים עוקבים
ולא שניים למשל? תנועה בין שני מספרים עוקבים מרצדת, והיא נידונה לתקיעות אין
סופית בין הפלוס אחד למינוס אחד. לעומת זאת בטור של שלושה מספרים מה שקורה בעצם
הוא שהמספר שש מדלג תחילה למספר שמונה לפני שהוא שב ונעשה בקביעות לשבע. עיקרון זה
ידוע בקורפוס ההרמטי כעליית הנמוך לגבוה על מנת לממש מצב ביניים. לכן כמספר ייחודי
שבע נבנה משש ושמונה אך כמצב ביניים הוא לא זה ולא זה.
המעבר משש לשבע בג’ שלבים:
א. נוצרים יחסים בין שש לשבע, ואז המספר שבע מופיע כמרכז אפשרי
שהוא 6 +1.
ב. נוצרים יחסים בין שש לשמונה. כעת המספר שבע מופיע כאפשרות
לשיווי משקל בין אגפים, 7 +0 מכל צד, ימין ושמאל, אבל הוא חסר מרכז, חסר + 1.
ג. נוצרים יחסים בין שבע לשמונה המספר שבע מופיע כשיווי משקל
בין אגפים וגם מקבל +1 במרכז. בנקודה זו אפשר לומר שהשבע מתממש כ 2X+1 כאשר X = 7.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה