כבר בפרק הראשון, הבכור, החשוב ביותר בתנ"ך, מופיעים המספרים. שבעת
ימי הבריאה מסומנים בזה אחר זה כמספרים סודרים מלבד היום
הראשון שנקרא "יום אחד", כאשר אחד הוא, כידוע, מספר מונה.
חריגה
זו מן הכלל נועדה להקנות לאחד מעמד מיוחד ביחס לשאר המספרים. ואכן כל מספר הוא
מצבור של אחדים, מלבד האפס שמודיע לנו בעשר, לדוגמה, על העדרם של האחדים. האחד הוא
מקור המספר, וכל מספר, מלבד האחד, הוא עותק שלו.
גם אצל הפיתגוראים הייתה למספרים חשיבות עליונה. הם האמינו שהכל מספר.
האחד מופיע גם אצלם במשמעות יוצאת דופן, שיש רק לו. הוא אינו נחשב
למספר אלא לקנה מידה לשאר המספרים. הוא גם המספר היחיד אצלם שאינו זוגי ואינו אי
זוגי. הם קוראים לו טוב ואור. והנה גם בפרק א בבראשית מופיע האחד בהקשר דומה:
אלהים בורא את האור ביום האחד, "וַיַּרְא
אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי טוֹב".
בפסוק החמישי נכתב: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר
יוֹם". כלומר "אור" ו"יום" הן מילים נרדפות, שניתן
להמירן זו בזו, ולכן, כמו בספירות של תורת
הקבלה, האור נברא באור הראשון, הרקיע, הנקרא שמים, באור השני, היבשה
והצמחים באור השלישי וכן הלאה.
הפיתגוראים האמינו שהמספרים בוראים את העולם. עד כמה שניתן לדמות איך
הם היו קוראים את סיפור הבריאה המקראי – המספר אחד ברא את האור, השניים את השמים,
השלש – את היבשה והצמחים, וכן הלאה. הם יכלו לומר שאינם מבינים את המילה "בראשית"
כמילה של זמן, אלא כמילה שבאה לומר שבאמצעות המספר אחד "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה