ראשון, שני, שלישי, רביעי...
כאשר כותבים מספרים כיוון הכתיבה
והקריאה שלהם,ואפילו בעברית, הוא משמאל לימין, אבל כאשר מתבוננים בשורה של נקודות
ניתן לציין את המיקום של כל נקודה גם מימין
לשמאל. כאשר מציירים בשורה הראשונה נקודה אחת, בשנייה שתיים בשלישית שלוש
וכן הלאה ניתן לציין את המיקום של כל נקודה גם מלמעלה או מלמטה.
מנקודת מבט אחרת מקומו של המספר הוא
מרחקו מהאפס. ניתן לראות על סרגל שהאחד רחוק מהאפס 1 ס"מ; ה-2 – שני ס"מ וכן הלאה. אם שוקי משולש
עשויים מסרגלים שכאלה ניתן לראות על חוצה הזווית את סדרת המספרים האי-זוגיים ועל
הקווים המחברים בין המספר שעל השוק המאוזנת למספר שעל השוק המאונכת את ריבועי
המספרים: יש אחד מהאחד, שניים מהשניים, שלושה מהשלושה וכן הלאה.
אחת ההמצאות החשובות ביותר בתולדות תורת
המספרים הייתה הקצאת מקום נפרד (כמו עמודה בטבלה) ליחידות, לעשרות, למאות, לאלפים
וכן הלאה.
3 במקום של האלפים הוא שלושת אלפים,
במקום של המאות הוא 300, במקום של העשרות הוא שלושים.
במספרים כמו 111111, מופיעה אותה ספרה
בכל המקומות העשרוניים, ובכל מקום היא מופיעה במשמעות שונה. פעם במשמעות של יחידה,
פעם במשמעות של עשר, פעם במשמעות של מאה וכן הלאה.
מצד שני לכל מקום יש מספר כמו כיסאות
באולם, או כמו נקודות ציון במפה.
האפס שימש תחילה רק כסימן למקום ריק. לדוגמה,
כהודעה שבעמודת האלפים אין אף מספר.
כיום אנחנו
רגילים לקרוא את המספר 162 מן המאות אל
היחידות, מן הגדול אל הקטן, מאה ששים ושנים, אבל במקרא מופיעה לעתים קריאה מן הקטן
אל הגדול:
"ויחי
ירד שתים ושישים שנה ומאת שנה, ויולד את חנוך" (בראשית ה' י"ח). כך או
כך העיקר שנשמר המיקום של השתים ביחידות של השש בעשרות ושל האחד במאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה